בשנים האחרונות חלה התפתחות משמעותית במחקר אודות ההשפעה המזיקה של חשיפה לכימיקלים פרפלואורואלקילים ופוליפלואורואלקילים (PFAS) על הבריאות. עם זאת, צעדי המדיניות הנדרשים כדי לרסן את השפעתם המזיקה על הבריאות והסביבה נשרכים הרחק מאחור.
קבוצה גדולה של מדענים מאירופה וארה"ב פרסמה לאחרונה מאמר הקורא לקדם את הצעדים הללו תוך מיקוד המאמצים בצעדים הבוערים ביותר. לטענתם אנו כבר יודעים מספיק על הנזקים בכדי להפסיק את השימוש בכימיקלים אלה במקומות שבהם הם לא חיוניים ולהגביל את החשיפה אליהם.
לשם כך החוקרים מציעים סדרה של שינויים כלל עולמיים בהם:
• שיתוף פעולה מדעי להבנה טובה יותר של היקפי הזיהום וההשפעות הבריאותיות שלהם מסביב לעולם.
• שיתוף בנתונים בין תעשיינים, מדענים וקובעי מדיניות.
• יצירת עקביות בשיטות המדידה של PFAS.
• פיתוח קווי מדיניות ברורים ליצור PFAS ולסילוקו.
• אסטרטגיות משופרות של טיפול בפסולת PFAS.
• אסטרטגיות משופרות להגברת המודעות להשפעות של PFAS על הבריאות.
• העברת נטל העלויות הכרוכות בהתמודדות עם נזקי זיהום ה-PFAS לאחראים לו (ולא לאלה שסובלים מהחשיפה אליו).
במסגרת המאמר סוקרים החוקרים גם את האתגרים הנלווים לכל אחד מהצעדים, ומציעים פתרונות אפשריים להתגברות עליהם.
כימיקלים המשתייכים למשפחת ה-PFAS מספקים למוצרים תכונות כגון איטום למים ודחיית כתמים ושמן. כימיקלים מהמשפחה מצויים במוצרים רבים החל ממוצרים בשימוש יומיומי כגון מוצרי קוסמטיקה ואריזות מזון וכלה במוצרים פחות שכיחים כגון צבע, לכה לעץ, חומרי איטום לגגות ועוד. הכימיקלים הללו אינם מתכלים וכיום הם כבר מצויים כמעט בכל מקום – בחלב אם, בדמם של 97% מהאמריקנים, באוקיינוסים, בנהרות, בקרח-ים הארקטי, בהר האוורסט ועוד.
חומרים אלה משתחררים ממוצרים שקבורים באתרי אשפה או מאלמנטים שמצופים בהם מסביבנו וחודרים למחזור המים בטבע. הם נשטפים עם מי הגשם ומגיעים לאוקיינוסים, משם הם משתחררים בחזרה לאטמוספירה ושוב יורדים עם הגשם מסביבנו. כיוון שהם אינם מתפרקים הם רק הולכים ומצטברים בגוף ובסביבה.
לדעת חלק מהחוקרים הדרך היחידה לצמצם את הנזקים הנגרמים מכימיקלים אלו היא להפסיק את השימוש במשפחת הכימיקלים כולה, או לכל הפחות לצמצם את השימוש למינימום ההכרחי. כיום כבר קיימות חלופות לכימיקלים ממשפחה זו, אולם האפשרות לבחור מוצרים נטולי PFAS עוד רחוקה והצורך לקדם את הרגולציה בתחום דחוף.
